בין החברות הראשונות שבהן פרצו ההתארגנויות על רקע פגיעה בתנאי העסקת העובדים, הייתה חברת "דלק", חברת הדלק הישראלית (1998). המעסיק, שביקש לסכל את ההתארגנות בעודה קורמת עור וגידים, פיטר 23 מהעובדים המאורגנים על רקע התייעלות בעודו פוסח על פיטוריהם של עובדים שלא הצטרפו להתארגנות. האפלה בין העובדים, שלימדה על כוונת המעסיק להרתיע את ראשי ההתארגנות ולסכל אותה, נבחנה בבית הדין לעבודה וסיפקה פסק דין שהשיב את המפוטרים לחברה וחיזק את ההגנה על עובדים המתארגנים 

(צילום: By טבעת-זרם - Own work, CC BY-SA 4.0, https://commons.wikimedia.org/w/index.php?curid=52735000)

אחת הפסיקות התקדימיות הנוגעות לחופש ההתארגנות התקבלה במחלוקת שהתעוררה במאבק עובדי "הורן את ליבוביץ בע"מ" בשנת 2000. במקרה זה נידונה ההגנה  הראויה על 33 עובדים שפוטרו על רקע ניסיונם להתארגן ולהקים ועד עובדים. בית הדין הארצי דחה את טענת ההנהלה כי הפיטורים בוצעו על רקע התייעלות והורה על השבת העובדים לעבודתם לאלתר. בנוסף, המעסיק ניסה לדחות את מועד ההכרה ביציגות עד אין קץ בכוונה לסכל את ההתארגנות באמצעות שכנוע ודחיקת העובדים לסגת מרצונם זה. לפי הפסיקה "המועד הקובע לצורך יציגות הוא המועד שבו ארגון העובדים מודיע למעסיק ששליש מעובדיו הם חברי הארגון, ובתנאי שבמועד ההודעה הנ"ל אכן לפחות שליש מעובדי המפעל נמנים עם חבריו

סנונית ראשונה להתארגנות עובדים אותנטית שהובילה ההסתדרות הופיעה בינואר 2007, כאשר אלון-לי גרין, מלצר צעיר ואקטיביסט מרשת בתי הקפה "קופי בין", פעל לאגד תחתיה את עובדי סניף אבן גבירול של הרשת, זאת על רקע פגיעה בתנאי השכר והטיפים של העובדים. החסות שנטלה ההסתדרות על ההתארגנות וההגנה המשפטית שהעניקה לגרין עקב פיטוריו, הובילו לפסק דין תקדימי בהגנה על מייסד התארגנות ולמקרה בוחן ראשון עבור ההסתדרות בדרכה להתחדשות העבודה המאורגנת

לחץ לקריאת סיפור התארגנות עובדי קופי בין

התארגנות עובדים ספונטנית שקמה בשנת 1996 ב"מפעלי תחנות בע"מ" נקלעה למאבק קשה שהסתיים בכישלון ההתארגנות אל מול המעסיק שפעל לסכלה. בין האמצעים שנקט המעסיק – פיטוריהם של שני חברי ועד על רקע ההתארגנות. בכך עלתה לראשונה בבית הדין לעבודה סוגיית ההגנה על עובדים שובתים שפוטרו על רקע התארגנות ראשונית ויכולתו של בית הדין להתערב באופן ניהולה של חברה פרטית – סוגיה משפטית שהובילה לפסק הדין הראשון והמנחה בנושא

ניצנים ראשונים של התארגנויות ספונטניות מלמטה החלו להופיע בתחילת המילניום. חבר ועד בחברת פרומקין - אורטל יציקות לחץ, שפוטר לאחר שניסה לגייס עובדים ולהחתימם על טפסי הצטרפות להסתדרות, זכה לראשונה להגנה משפטית כאשר בית הדין האזורי לעבודה קבע כי "לא תוכל להיות משמעות מעשית לחופש ההתאגדות של עובדים במפעל מסוים, אם יתברר שכשהעובדים מנסים להתאגד הם מוצאים את עצמם מפוטרים (גלובס, 2000)

שנתיים אחרי תוכנית הגזירות הכלכלית שהכתה כמעט בכל חלקה טובה במשק, חלחלה אווירת המשבר גם לענף ההיסעים. על רקע הרעת תנאי העסקה, יצאו נהגי "מטרודן", חברת האוטובוסים לקווים פנימיים של באר שבע, למהלך אמיץ בניסיון להקים ועד עובדים בחברה ונתקלו בהתנגדות קשה מצד ההנהלה, שנקטה בשיטות של הפחדה, הרתעה, השפלה, שכנוע, הטלת קנסות על העובדים ופיטוריהם של שניים ממובילי ההתארגנות. בית הדין הארצי לעבודה בהרכב בראשות הנשיא סטיב אדלר  ביטל את הפיטורים ואת ההיתרים שנתן שר התחבורה דאז מאיר שיטרית, לחברת נתיב אקספרס, להפעיל את קווי התחבורה בבאר שבע במקום העובדים השובתים של מטרודן. ביטול הפסיקה על ידי בג"ץ הוביל לסוף דרכה של ההתארגנות