העבודה המאורגנת ככלי לצמצום פערים חברתיים

לקריאת המאמר המלא לחץ כאן

פערים חברתיים ועבודה מאורגנת.pdf

Download PDF • 874KB

בארבעת העשורים האחרונים הלך והתרחב אי השוויון בהכנסות במדינות המערב המתועשות (Brandolini & Smeeding, 2011). מגמה זו הונעה החל משנות ה־80 על ידי תנאים מבניים שדחפו את חדירת הניאו־ליברליזם, ובהם הגלובליזציה וההתפתחות הטכנולוגית. שני עשורים לאחר מכן, החל משנות האלפיים התגברה תופעה זו בעקבות תהליך הפיננסיזציה של הכלכלה (Kollmeyer & Peters, 2019), שפירושה התרחבותה של הפעילות הפיננסית וההתעצמות הכלכלית של המוסדות הפיננסיים (רוזנהק, 2019). תהליך זה שביטא את ההסתמכות ההולכת וגוברת של חברות על הכנסה פיננסית ולא על ייצור חיזק את כוח המיקוח של המעסיקים מול העובדים (Lin & Tomaskovic-Devey, 2013). מחקרים מראים כי לדעיכתם של האיגודים המקצועיים ולצניחה בשיעור הכיסוי הקיבוצי הייתה תרומה משמעותית לעלייה התלולה באי-השוויון (Card, Lemieux & Riddell, 2017). התרופפות ההגנה על העובדים ושחיקת האכיפה של חוקי עבודה הרעו את תנאי העסקתם ושכרם של העובדים המוחלשים בשוק העבודה והגבירו את גמישותם של המעסיקים. להתרחבות הפערים באי השוויון בהכנסות, כתוצאה מכך, מיוחסות השלכות שליליות עמוקות על החברה המתבטאות בקשת רחבה של תחומים (Dabla-Norris, Kochhar, Suphaphiphat, Ricka & Tsounta, 2015); בין היתר, בתחום הכלכלה עם ההאטה בצמיחה הכלכלית (Buttrick & Oishi, 2017); ברווחה החברתית עם המגבלה בניידות החברתית (תנועה בהיררכיה החברתית), התגברות התסיסה החברתית והעליה בשיעורי העוני (בן דוד ובלייך, 2013); בהשכלה עם התגברות חוסר שוויון הזדמנויות בהשכלה לאוכלוסיות החלשות (Ehrenberg, 2005); בבריאות עם הפגיעה בנגישותם של השכבות החלשות לשירותי בריאות איכותיים (Bor, Cohen & Galea, 2017; Pickett & Wilkinson, 2015; Gwatkin, 2000); ובתחום העבודה עם האטה בתעסוקה ועליה בשיעור האבטלה (Nayyar, 2014) ובהיווצרותן של קבוצות בשוק העבודה הנבדלות זו מזו לא רק בהכנסות, אלא בתנאי העסקה, ביציבות התעסוקתית ובביטחון הסוציאלי (מרגלית, 2019). השלכות שליליות אלו הפכו את התמודדות עם התרחבות אי השוויון לאחד האתגרים הגדולים ביותר שעומדים כיום בפני כלכלות מתקדמות בעולם (Polacko, 2021; Klasen, 2016).

מקורות הבעיה בישראל – מהפרטה ועד שוק עבודה דואלי

בעשורים האחרונים התמודדה גם ישראל עם עליה מתמדת באי שוויון בהכנסות ורשמה מדדים מדאיגים הנחשבים מהגבוהים בקרב המדינות המפותחות (דניאלי וקורנפלד, 2017). המקורות לבעיה נובעים מאותם גורמים אקסוגניים שהובילו לעליה באי השוויון במדינות אחרות, ובהם הגלובליזציה וההתפתחות הטכנולוגית, שהניעו את המעבר מכלכלה מתואמת לכלכלת שוק חופשי (Maman & Rosenhek, 2012; Kristal, 2018). אך בנוסף, מעורבים בתהליך גורמים פנים מדינתיים בעלי משקל רב (ראה נספח ג' בהרחבה). עלייתה של המדיניות הניאו־ליברלית החל מסוף שנות ה־70 לוותה בתהליך הפרטה מסיבי שהונהג לאורך שני עשורים ומעלה בישראל (Cohen & Baruch, 2010). תמורות אלו בכלכלה הפוליטית הטיבו עם בעלי הון שנהנו ממדיניות שכללה הענקת הטבות מס לחברות, למעסיקים ולבעלי הכנסות גבוהות (גוז'נסקי, 2006). מנגד, לצד צמיחתם של בעלי הון שהתעשרו מהעברתם של נכסי המדינה ומפעלים הסתדרותיים לידיהם הפרטיות, הלכה והעמיקה המצוקה הכלכלית בקרב השכבות החלשות בחברה ובעיקר בקרב ציבור העובדים המוחלשים, שנחשפו לאי יציבות תעסוקתית ולרמת סיכון גבוהה להידרדרות כלכלית (זוסמן ורומנוב, 2000). אלה הועסקו בתנאי העסקה ירודים ובשכר נמוך ורבים מהם נפלטו משוק העבודה. האוכלוסייה שקיבלה קצבה של הבטחת הכנסה גדלה בשנות ה-90 בקצב מסחרר (גוטליב, 2002). תוך שני עשורים, משנת 1979 עד שנת 2002, עלו בהתמדה הפערים בהכנסות כלכליות בישראל (בן־דוד ובלייך, 2013). מדדים אלה לימדו על פערים הולכים וגדלים בין משקי הבית במדינה בכל הקשור להכנסה הכלכלית הפנויה "נטו" - הכנסה המורכבת משכר עבודה, מהון ומפנסיה; בתוספת קצבאות (קצבת ילדים, זקנה, שארים, נכות אבטלה), ובקיזוז מיסים, בהם מס הכנסה, ביטוח לאומי וביטוח בריאות (קמחי ושרברמן, 2014).

הפערים בחברה הישראלית הוסיפו להעמיק גם בעשור הראשון של שנות האלפיים, שהתאפיין במיתון עמוק ומתמשך כתוצאה מרצף של משברים כלכליים וביטחוניים, שהחל עם התפוצצות בועת ההייטק בשנת 2001, נמשך באירועי האינתיפאדה השנייה, והגיע לשיאו בשלהי העשור עם השפעות המשבר הפיננסי העולמי, המכונה משבר "הסאבפריים", שפרץ בשנת 2007 בארה"ב (Ackermann, 2008). תהליכים אלה חוללו שינויים עמוקים בסדר החברתי והכלכלי בישראל, העמיקו את המדיניות הניאו־ליברלית והובילו בראשיתו של המשבר לגיבוש תכנית כלכלית שכללו קיצוצים נרחבים (דהאן, בנימין, גיגי, ליר, שמואלוף וטוב, 2012). תכנית רדיקלית זו, שגובשה בשנת 2003 על ידי בנימין נתניהו, שר האוצר דאז, הובילה לפגיעה קשה בעיקר בשכבות החלשות באוכלוסייה (קליין 2004). במבט אל שוק העבודה, הנפגעים העיקריים מהתהליכים ומהשינויים המבניים המשמעותיים שהתרחשו בעשורים האחרונים, היו עובדים בלתי מיומנים בעלי השכלה נמוכה (זוסמן ורומנוב, 2003). חלק מהם, שמצבם התעסוקתי מושפע ממילא לשלילה מגורמים כגון השכלה נמוכה, מגבלות בריאותיות, קשיי שפה ומגורים באזורי הפריפריה (Stephens, 2010), התקשה להשתלב במעגל העבודה, ובו בזמן המועסקים בשוק המשני התקשו להתנייד לשוק העבודה הראשוני או לשפר את תנאי העסקתם ושכרם. בתנאים אלה, הירידה בשיעור התמיכות והקצבאות הייתה גורם מרכזי למיקומה של ישראל בתחתית הדירוג בהשוואה בינלאומית של אי השוויון (דניאלי וקורנפלד, 2017). צעד נוסף שנקטה הממשלה, הנהגת תכנית ויסקונסין לעידוד ההשתתפות בכוח העבודה, תרמה אף היא, לדעת חוקרים, לגידול באי השוויון (דניאלי וקורנפלד, 2017).

בשנים הבאות, לצד התעשרות בעלי ההון, שהידקו את החגורה על רקע המיתון המתמשך וקיצצו בהוצאות לשמירה על רווחיותם, הורע בהדרגה גם מצבם של העובדים החזקים יותר המשתייכים למגזר הפרטי, שהיו נתונים להקפאות שכר ממשוכות ולגלי פיטורים שרירותיים (Davidov & Eshet, 2015). פערי ההכנסות בישראל כבר לא הורגשו רק בפער בין עשירים לעניים, אלא בפער בין מעמד הביניים העליון ובין מעמד הביניים התחתון (בן דוד ובלייך, 2013). הירידה היחסית בהכנסותיהם של עובדים שהשתייכו למעמד הבינוני דחקה אותם בהדרגה להגדרה של מעמד נמוך, שחקה את מעמד הביניים על רקע יוקר המחייה, והגבירה את התסיסה שהתפתחה בשנת 2011 למחאה חברתית משמעותית (שלו, 2012).

חוקרים טוענים כי למגמת הדעיכה של האיגוד המקצועי מיוחסת תרומה משמעותית להתרחבות בפערי השכר ולהתגברות אי השוויון בישראל (Kristal, Cohen, & Mundlak, 2011). נשאלת השאלה האם היפוך המגמה באיגוד המקצועי עשוי להצביע גם על תוצאה הפוכה במדדי אי השוויון? כלומר, האם התחדשות האיגוד המקצועי ועליה בשיעור הכיסוי הקיבוצי עשויים להוביל לצמצום אי השוויון בהכנסות ולמיגור השלכותיה השליליות הנלוות? שאלה זו מעסיקה חוקרים רבים בשנים האחרונות, וחלקם אכן הגיעו למסקנה שאיגודים חזקים תורמים להפחתת אי השוויון בהכנסות (Majchrowska & Strawiński, 2018; Bucci, 2018; Crouch, 2017; Dynarski, 2018 ).

הפרמטרים למדידת אי השוויון

לקבלת תמונה רחבה על הפערים בהכנסות במדינה, נאספים מדי שנה נתונים על הכנסות משקי הבית בישראל מכמה מקורות מידע שונים, בהם הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, בהסתמך על סקר הוצאות משקי הבית על הכנסות שכירים; המוסד לביטוח לאומי, בהסתמך על דיווחי המעסיקים למוסד לביטוח לאומי; ומינהל הכנסות המדינה, בהסתמך על דיווח המעסיקים לרשות המיסים (פתאל, 2013). נתונים אלה נבחנים באמצעות כמה מדדים מספריים שונים האומדים את אי־השוויון בהכנסות במדינה. שני המדדים המקובלים ביותר הם מדד יחסי ההכנסה בין האחוזונים ומדד הג'יני. הראשון מתקבל באמצעות חלוקת התפלגות השכר של משקי הבית במדינה לעשירונים, בחינת הפער בין העשירונים השונים, והשוואת התוצאות בין מדינות שונות או בין תקופות שונות (דניאלי וקורנפלד, 2017). על פי חלוקה זו, בעשירונים 4-1 נמצא המעמד הסוציו־אקונומי הנמוך, בעשירונים 5-9 נמצא מעמד הביניים, ובעשירון ה-10 נמצא המעמד הסוציו־אקונומי הגבוה. המדד השני, מדד "הג'יני", נע בין "0", המייצג שוויון מוחלט בהכנסות של כלל משקי הבית, לבין "1" המייצג אי שוויון מוחלט, לפיו כלל ההכנסות מוחזקות ברשות אדם בודד (שפרמן, 2012).

קיימת מחלוקת בין הכלכלנים על הערך האופטימלי של אי־השוויון בהכנסות אליו צריכים לשאוף מעצבי המדיניות החברתית־כלכלית על מנת ליצור, מצד אחד, צמיחה כלכלית, ומצד שני מערכת רווחה הוגנת ושוק עבודה שוויוני. המצדדים בריסון מדד אי־השוויון בהכנסה, כלומר, במיתון העליות בפערי ההכנסות, טוענים כי פערים גבוהים מדי מובילים, מלבד השלכותיהם השליליות על החברה במערכות הרווחה, הבריאות וההשכלה ובשוק העבודה, גם לפגיעה בצמיחה ובתמ"ג בטווח הארוך, שכן סיכוייהן של משפחות עניות להצמיח דור בעל השכלה וכישורים שיהיה פרודוקטיבי למשק נמוכים. לעומתם, המצדדים בפערים גבוהים, טוענים כי אלה הכרחיים לכלכלה ותורמים לצמיחה, שכן שכר גבוה משמש תמריץ לחדשנות ולהשקעות (זייגר, 2016). מחלוקת זו בין תפיסות עולם קוטביות אלו עוררה במשך שנים רבות שיח נוקב בקרב כלכלנים וחוקרים ותרמה להתפתחות ספרות מחקרית ענפה בתחום. תומס פיקטי (2014), מחשובי החוקרים בתחום, תיאר זאת כהתנגשות רעיונית בין שתי תפיסת עולם, כאשר מצד אחד עומדת משנתו של קרל מרקס, לפיה הדינמיקה של צבירת הון פרטית מובילה בהכרח לריכוז הכנסה ועושר בידי מעטים, ומהצד השני משנתו של סיימון קוזנט, לפיה כוחות הצמיחה, התחרות וההתקדמות הטכנולוגית מובילים בשלבים מאוחרים יותר לצמצום אי־שוויון ולהרמוניה רבה יותר בין המעמדות (Piketty & Saez, 2014).

כלי מדיניות "מלמעלה למטה" לצמצום תופעת אי השוויון בהכנסות

תשתית מחקרית ענפה שהתפתחה בעשורים האחרונים בתחום מייחסת למעורבות הממשלות "מלמעלה" את עיקר השליטה על מדד אי השוויון. לפי גישה זו, העלייה של אי השוויון אינה בלתי נמנעת וניתנת לשליטתם של ממשלות וקובעי מדיניות שיכולות להשפיע עליה באמצעות מדיניות ציבורית (Polacko, 2021). ברמה התיאורטית, מדינות תשאפנה לצמצם את אי־השוויון לרמה שתבטיח מצד אחד את צמיחתן הכלכלית, ומאידך תבטיח שוק עבודה שוויוני ומערכת רווחה הוגנת. אלא שברמה הפוזיטיבית, נקודת איזון זו משתנה בין המדינות בהתאם למדיניות הכלכלית־חברתית שממשלותיהן מאמצות. מדינות הסקנדינביה, שמעמידות בראש סדר העדיפויות את מדיניות הרווחה ודוגלות בתפיסה סוציאל־דמוקרטית לצד הצמיחה הכלכלית, ניצבות בראש טבלת מדינות ה-OECD עם המדד הנמוך ביותר באי השוויון. לעומתן, מדינות קפיטליסטיות המעודדות את החופש הכלכלי, את ההון, התחרות והאינדיבידואליזם, כדוגמת ארה"ב, מדורגות בתחתית דירוג המדינות המפותחות ברמת אי־השוויון בהכנסה הפנויה. בדירוג זה ניצבת ישראל בשני העשורים האחרונים במקום מעורר דאגה בתחתית טבלת המדינות המפותחות.

הכלים העיקריים העומדים לרשותן של ממשלות לריסון פערי השכר הם מערכת המיסוי, הקצבאות וקביעת גובה שכר המינימום. משקל זניח מיוחס ליכולתם של העובדים, בעיקר מקרב האוכלוסיות החלשות, לחולל את השינוי "מלמטה" וההתייחסות אליהם היא לרוב כאל שחקנים פאסיביים בזירת המדיניות. תחייתה של העבודה המאורגנת בכמה מדינות בעולם בעשור האחרון, בהן ישראל, והתרחבותה, בין היתר, אל שוק העבודה המשני, אם כי בהיקפים מוגבלים עדיין, הציתה מחדש את המחשבה מעוררת ההשראה על יכולתם של העובדים מקרב השכבות החלשות לקחת את גורלם התעסוקתי בידיהם ולצמצם את אי־השוויון באמצעות התארגנויות עובדים וניהול מיקוח קיבוצי במקומות עבודתם לשיפור שכרם ותנאי העסקתם.

מיסים (מערכת המיסוי), המהווים את מקור ההכנסה העיקרי של ממשלות, יכולים לשמש כלי מרכזי בידיהן לתיקון ולהתערבות בפערי ההכנסות (Polacko, 2021). מערכת המס המקובלת נועדה למימוש שלוש מטרות מרכזיות: מימון תקציב הממשלה, צמצום אי־השוויון בחברה באמצעות חלוקה מחדש של המשאבים (צדק חלוקתי), והכוונה התנהגותית (לוינר וניר, 2013). כלי זה מאפשר הן התערבות ישירה באמצעות מערכת מס פרוגרסיבית והטלת מיסים על העשירים והן בהתערבות עקיפה באמצעות שימוש בהכנסות מכספי המיסים לקידום מטרות סוציאליות, כגון צמצום פערי ההכנסות (Cutler, Shields & Davies, 2018). חשיבותה של מדיניות המס אינה נוגעת למישור הכלכלי בלבד, אלא לערכים חברתיים כגון צדק חלוקתי וקידום סולידריות חברתית, ולפיכך נתפסת כבעלת חשיבות רבה בחברה דמוקרטית. מדיניות חלוקת המשאבים במדינה אמורה לבטא הוגנות, אך היא נגזרת ממדיניות כלכלית חברתית ומתפיסות עולם אידיאולוגיות של ממשלות. הלכה למעשה, דווקא השימוש המגמתי שעשו ממשלות בחברות מערביות מתועשות במיסים, היה זה שתרם להרחבת אי השוויון. בין היתר, באמצעות ירידה חדה במס הכנסה הפרוגרסיבי במדינות המערב ובהענקת הטבות מקיצוצי מס על העשירים, בתקווה שעושרם יזלוג מטה לכולם ויעודד צמיחה כלכלית (Polacko, 2021). זאת בנוסף למחקרים אחרונים המצביעים על השימוש המכריע שעושים עשירים במקלטי מס ( Alstadsæter, Johannesen, and Zucman 2019).

בישראל כמו במרבית המדינות המפותחות בעולם נהוגה מדיניות ניאו־ליברלית המתבססת על כלכלת השוק החופשי. על כן, מכלל הכלים העומדים לרשותן השקיעו ממשלות את עיקר מאמציהן בטיפוח המגזר העסקי, בהקלות מס לחברות גדולות ובהענקת רשת ביטחון לבעלי ההון לעידוד כניסת משקיעים לארץ. מדיניות זו אומצה מתוך חשיבה כי צמיחת המשק תחלחל לשכבות החלשות, תכניס למעגל העבודה אוכלוסיות חלשות ותצמצם את רמת אי השוויון. כך זכו בעלי ההון לרגולציה תומכת, להפחתות מס, לתמריצים והטבות, לעידוד השקעות ולהסדרים מקלים בעת משברים. במבחן התוצאה התחזקות בעלי ההון לא תרמה לצמצם אי השוויון ותיאוריית כלכלת החלחול המטיבה עם בעלי ההון לא התיישבה עם המציאות.

כלי חשוב נוסף הנתון בידי ממשלות להתמודדות עם אי השוויון היא התערבות באמצעות מערכת הרווחה. אמצעי זה מספק רשת ביטחון חברתית לטיפול בפערים קיימים באמצעות חקיקה סוציאלית הנוגעת לגובה השכר ולפנסיה. שלושה חוקים בולטים מבין חוקי מגן בהיבט זה. הראשון, חוק הגנת השכר (1958), שמטרתו היתה "להסדיר את מעמדו המשפטי של התשלום" בגין העבודה ולספק הגנה מפני תופעות של ניצול והלנות שכר מצד מעבידים (וולף, 2003); השני, חוק שכר המינימום (1987), שתכליתו "להבטיח לעובד רמת שכר מינימלית לצמצום רמת הפערים ורמת העוני, לעידוד עבודה ולהבטחת השוויון בחברה" (אליאב, אנדבלד, גוטליב, קצ'נובסקי, 2010); והשלישי חוק פנסיה חובה, שתפקידו להבטיח את הכנסתו החודשית של הגמלאי לאחר גיל הפרישה לפנסיה.

מערך תכניות ההכשרה המקצועית פועל מזה עשורים ארוכים בישראל ומשמש כלי חשוב בידי ממשלות כדי להשפיע על מצב התעסוקה ועל היבטים חברתיים רחבים יותר, בהם שיעורי האבטלה, העוני והפערים החברתיים-כלכליים. מטרתן של ההכשרות להעניק למובטלים ולעובדים את הכלים והמיומנויות שיסייעו בידם להגביר את התעסוקתיות, כלומר לשפר את יכולתם להשתלב ביתר קלות במעגל העבודה, לעבור בהצלחה תהליכי גיוס, להתנייד בין תפקידים בארגון, להתמודד עם משברים ותמורות בשוק ביתר קלות ולחזק את ביטחונם התעסוקתי. מערך זה פותח את שעריו בפני מובטלים ועובדים מהמגזר המשני ומאוכלוסיות מוחלשות, שעיסוקיהם נמצאים בסיכון גבוה להיעלם משוק העבודה. יעילותה של חלופה זו אינה חד משמעית. האפקטיביות שלה בישראל התבררה לאורך השנים כנמוכה בעיקר משום שלא מומשה כהלכה וסבלה מכשלים רבים, מהיעדר תקציבים, ממערך מבוזר ובלתי יעיל כאשר ההכשרות מבוזרת בין גורמי ממשל רבים המסתמכים על מקורות אינפורמציה שונים. יתרה מכך, הכשל העיקרי בתכניות ההכשרה היה בראייה קצרת טווח על שוק העבודה, בדחיקת עובדים למעגל העבודה ללא התאמה לביקושים, ללא אופק מקצועי, ללא יכולת ניידות בין תפקידים וללא יציבות תעסוקתית. היעדר תכנון לטווח הרחוק באמצעות למידה לאורך החיים, החל מהקניית כישורים ומיומנויות בגיל התיכון ודרך הרחבת ההשכלה הגבוהה, מגביר את הסיכון לצמיחתו של דור המשך לאוכלוסיות המוחלשות שיתקשה להשתלב בשוק העבודה ולהתקדם בו ועלול להחריף את בעיית אי השוויון. בין היתר בהיעדר תמיכה ממשלתית ללמידה לאורך החיים יתקשו ילדים למשפחות בעלי שכר נמוך להצליח בלימודיהם בתיכון, להשתלב במוסדות להשכלה הגבוהה ולרכוש בבגרותם מקצועות בעלי שכר גבוה בענפים מצליחים.

כלי מדיניות "מלמטה למעלה" לצמצום תופעת אי השוויון

את מקור הבעיה לאי השוויון בהכנסות יש לחפש בשוק העבודה עצמו, במפעלים, בחברות ובמקומות העבודה - מקור פרנסתם של העובדים ומשקי הבית. תנאי העסקתם ושכרם של רבים מהשכירים בארץ מוסדרים בהסכמים קיבוציים (מרגלית, הלל, גרו וזקן, 2018). להסכמים אלה, בין אם הם ענפיים ובין אם הם ספציפיים למקום העבודה, השפעה חיובית על רמת השכר של העובדים ותרומה להפחתת אי־השוויון בשכר (Fitzenberger, Kohn & Lembcke, 2013). לצד השפעתם על רמת השכר, מצביעים חוקרים על השפעתם של ההסכמים הקיבוציים גם על הצמיחה והפריון בעבודה. בסוף שנת 2019 פרסם ארגון המדינות המפותחות דו"ח לפיו הסכמים קיבוציים ממלאים תפקיד מפתח בשוק העבודה, מגדילים את הצמיחה והפריון במשק ומפחיתים את שיעור האבטלה. בנוסף קובעים מחברי הדוח כי מערכות יחסי עבודה המאופיינות בכיסוי רחב של הסכמים קיבוציים ברמה ענפית או ארצית שומרות על רמת אי שוויון נמוכה. על אף שההתייחסות למשא ומתן הקיבוצי שונה בין המדינות החברות ב-OECD, קובעים מחברי הדוח כי הוא יכול לשמש תפקיד מפתח בהתמודדות עם האתגרים בשוק העבודה המונעים על ידי שינויים טכנולוגיים ודמוגרפיים ותחרות עולמית מוגברת. כשהשותפים למשא ומתן עובדים בשיתוף פעולה, המיקוח הקיבוצי יכול לתמוך ולהשלים באופן שימושי את המדיניות הציבורית (Cazes, Garnero & Martin, 2019).

מחקרים רבים מצביעים על כך שהתחזקות העבודה המאורגנת לא זו בלבד שאינה עומדת בסתירה ליעילות הכלכלית, אלא תומכת בה ומעודדת אותה. הכלכלן פרופ' זליכה, טוען כי: "העבודה המאורגנת, בשל התייקרות מרכיב העבודה, תרמה דווקא להשקעה בהון, ובכך גם להגברת היעילות והצמיחה, וכמו גם להקטנת העוני ואי השוויון." (זליכה, גלובס, 2019). בהקשר זה מציין זליכה כי "ההצדקה הבסיסית לקיומה של העבודה המאורגנת נעוצה בחוסר הסימטריה המובנה בין כוחו של המעסיק לחולשתו של העובד הבודד." אסימטריה זו מחלישה את כוחו של העובד בתביעות ודרישות על שכרו, כאשר זה ניעשה באופן פרטני בינו ובין המעסיק, אך כאשר הדבר ניעשה באמצעות גורם מתווך בעל כוח והשפעה, כגון ההסתדרות וועד העובדים המיוצגים על ידה, הרי שאז גוברת משמעותית יכולתו של העובד לשפר את גובה שכר עבודתו. יתרה מכך, בשוק עבודה קפיטליסטי עובד בלתי מאוגד יתקשה להתמקח עם מעסיקו שכן הוא מגביר את הסיכוי לפיטוריו.

מיקוח קיבוצי ותביעות שכר קולקטיביות נתפסים לעיתים כקריאת תיגר על המעסיקים ועל גמישותם הניהולית לנהל את מרכיב השכר לפי שיקול דעתם הבלעדי ובהתאם לתמריצים ויעדים שברצונם להכתיב. ארגז הכלים העומד לרשות העובד לשיפור הכנסתו או להגנה על שכרו מוגבל. פניה לבית הדין לעבודה עלולה בסבירות גבוהה להוביל לסוף דרכו בחברה ומהווה אפקט מרתיע כל זמן שמתקיימת מערכת יחסי עובד-מעביד. הבעיה מחריפה ככל שמעמדו של העובד נחות יותר הן במשלוח היד שבו הוא עוסק והן בביקוש למקצוע אותו הוא ממלא. בין הפרמטרים המציינים את מעמדו המקצועי: השכלה, מצב סוציו־אקונומי ואחרים. בהיבט זה, ספרות רבה העוסקת בשוק הדואלי מחלקת את שוק העבודה לשני שווקי עבודה - משני וראשוני. התופעה מחריפה בעיקר בשוק המשני כאשר כושר המיקוח של עובדים אלו על השכר מצטמצם לחלוטין.

אחרי שלושה עשורים שבמהלכן היתה דלתה של ההסתדרות נעולה בפני עובדי השוק המשני ובפני עובדים בלתי מאוגדים שביקשו להתארגן, החל משלהי העשור הראשון של המילניום הכתה בראשי ההסתדרות ההכרה כי על הארגון להיפתח בפני מגזרים נוספים ולהוביל התארגנויות עובדים יזומות "מלמטה". מחקרים מראים כי במדינות מפותחות ודמוקרטיות, שבהן חלה מגמה של התחדשות בהתארגנויות עובדים, אומץ "המודל המארגן" כאסטרטגיה מובילה להתחדשות האיגוד, שהחליף את "מודל השירות", לפיו התמקד האיגוד המקצועי בהספקת שירותים לחבריו (Ibsen & Tapia, 2017). מודל זה מדגיש את הצורך בגיוס חברים באמצעות פעולה קולקטיבית ומיליטנטית (Banks & Metzgar, 1989). מעבר זה ממודל השירות למודל המארגן, שאומץ אף בישראל על ידי ההסתדרות, היה כרוך בשינוי מבני באיגוד המקצועי ובשינוי בתרבות הארגונית. במסגרת זו הקימה ההסתדרות בשנת 2010 את האגף להתאגדות עובדים ונקטה בצעדים נוספים, שהכשירו את הקרקע לקראת גל התארגנויות.

החל מהעשור השני למילניום חלה עלייה ניכרת במספר ההתאגדויות שהתרחשו בענפים מרכזיים במגזר הפרטי, בהם ענפי האשראי, הביטוח והסלולר (מילמן-סיוון, 2016). לאחר שנים ארוכות של קיפאון מתמשך בשכר בענפים מרכזיים במשק, הובילו התארגנויות העובדים להסכמים קיבוציים שכללו העלאות שכר קבועות, מענקים כספיים גבוהים, הפרשות פנסיוניות משופרות, הטבות סוציאליות שונות ותקציבי רווחה נדיבים. כך למשל, עלות הסכם קיבוצי שנחתם בשנת 2013 בחברת "פלאפון", פורצת הדרך בתחום העבודה המאורגנת, עמד על 50 מיליון שקל בשנה, סכום שכלל מענקי חתימה נכבדים שחולקו באופן דיפרנציאלי לטובת בעלי השכר הנמוך בחברה לצמצום הפערים בשכר. עובדי החברה המתחרה, "סלקום", שהתארגנו וחתמו על הסכם קיבוצי תקדימי, קיבלו נתח מרווחי החברה בגובה 12.5%, מענקים נדיבים ומגוון הטבות, לאחר שנים ארוכות שבהן הידקה החברה את החגורה. הסכמים דומים נחתמו בחברות הביטוח. בחברת "מגדל" היו זכאים העובדים, בין היתר, לעליה שנתית קבועה בשכר של עד 10% בתקופת ההסכם. בחברת "כלל", זכו העובדים במסגרת ההסכם למענק בגובה אלפי שקלים, תוספת שכר מצטברת של עד 18% לכל תקופת ההסכם, ולקביעת גובה שכר המינימום בחברה על 5,000 ₪.

הסכמים דומים שנחתמו בעשרות חברות חדשות שעובדיהן התארגנו לראשונה, בהם נהגים בחברות הסעות, עובדי חברות התעופה, פועלים בתעשיית המזון, עובדי ענף הבניין, מתדלקים בחברות הדלק, מלצרים ברשתות בתי קפה, עובדי חברות התרופות, מחסני הפצה, מאפיות, חברות משלוחים ולוגיסטיקה, עובדות צהרונים ומעונות יום, מטפלות סיעוד, עיתונאים, אנשי תקשורת, כדורגלנים, מנופאים, רוקחים, בוחני נהיגה, משגיחי כשרות, עובדי עמותות שונות, מרצים, סגל מנהלי במכללות שונות, עובדי תאגידי המים, פועלים במפעלי תעשייה ועוד. הסכמים אלה חלו הן על העובדים במשרות יציבות והן על בעלי השכר הנמוך באלפי משרות בחטיבות שירות הלקוחות ובמחסנים הלוגיסטיים של חברות, כאשר המשותף להם הוא חלוקה דיפרנציאלית במענקים ובגובה העלאות השכר לתיקון עיוותי שכר ולצמצום פערים. מלבד השיפור בתנאי העסקה והשכר שתרמו לצמצום פערי ההכנסות, פעל האיגוד המקצועי במסגרת המיקוח הקיבוצי להכיל בהסכמים הקיבוציים אמצעים נוספים שנועדו להבטיח את התפתחותם התעסוקתית והכלכלית של העובדים לאורך זמן יחד עם החברה. בין היתר באמצעות שיתוף עובדים בדירקטוריון ושיתוף עובדים ברווחים, בדומה למקובל בשוק הראשוני בישראל ובעולם המערבי בכלל. במרכזה של גישה זו עומדת הקביעה לפיה העובדים הם הציר המרכזי המניע את גלגלי המפעל והמשק בכלל, על כן, על המעסיקים להכיר בעובדה שההון שלהם נוצר על ידי העובדים ועליהם לקיים עמם שיתוף פיננסי ולהכיר ביכולתם המכרעת לתרום לתהליך קבלת ההחלטות להצלחת העסק (בונדי, לוי, ניסים וקסלר, 2016).

השפעתו של גל התארגנויות העובדים על גובה השכר של העובדים באה לביטוי בשני שווקי העבודה, הראשוני והמשני. בשוק הראשוני, אליו משתייכים עובדי החברות המבוססות בענפי הסלולר, הביטוח, הפיננסים ואחרים, שהתארגנו בעשור הקודם, מתקיים מיקוח קיבוצי מבוזר, לפיו הוועדים החדשים מנהלים בחסות ההסתדרות את המשא ומתן הקיבוצי ברמה המקומית מול המעסיק תוך שיקולים פרטניים הנוגעים למאפייני העובדים ולצרכי החברה. מודל זה של מיקוח קיבוצי מבוזר הוביל הן להעלאת השכר הממוצע של העובדים והן להעלאת היעילות והתפוקה במקומות העבודה. תוצאה זו ניכרת מכלל ההסכמים הקיבוציים שנחתמו בשנים האחרונות במקומות עבודה שעברו מהעסקה תחת חוזים אישיים להעסקה תחת הסכמים קיבוציים.

לכאורה, ביזור המשא ומתן לרמה המקומית של מקום העבודה והעלאת השכר הממוצע בקרב עובדי השוק הראשוני, בני מעמד הביניים, עלול היה להוביל לגידול באי השוויון בהכנסות, אלא שהשפעתו של גל ההתארגנות היתה רחבה יותר ונגעה באופן ישיר גם לשוק העבודה המשני - עובדי חברות כוח האדם, עובדי הבניין, המהגרים ויתר האוכלוסיות החלשות בשוק העבודה. אחרי שנים ארוכות של דעיכה, כשהיא שואבת עידוד ועוצמה מגל התארגנויות העובדים, חיזקה ההסתדרות את מעמדה במשולש הכוח הקורפורטיסטי אל מול המדינה והמעסיקים, והשכילה לחתום בשנים האחרונות על שורה ארוכה של הסכמי גג והסכמים ענפיים שהטיבו עם תנאי העסקה ושכר העבודה של כלל אוכלוסיית השוק המשני. במסגרת מיקוח קיבוצי ריכוזי זה נחתמו, בין היתר, הסכמים לטובת העלאת שכר המינימום במשק, חובת העסקה של אנשים בעלי מוגבלויות במקומות העבודה, העברה הדרגתית של עובדי הקבלן להעסקה ישירה, העלאת השכר הריאלי במשק אחרי שנים ארוכות של קיפאון מוחלט, קיצור שבוע העבודה והעלאת פנסיה חובה – לכל אלה השפעה חיובית על גובה שכר העובדים ועל צמצום הפערים בהכנסות. בנוסף, נחתמו הסכמים ענפיים שהורחבו באמצעות צו הרחבה על כלל העובדים בענף. כך למשל, בשנת 2015 נחתם הסכם קיבוצי כללי תקדימי בענף הבניין, שהורחב בצו הרחבה לכלל העובדים בענף, מרביתם עובדי הקבלן, עובדים זרים ועובדים החלשים, ושיפר את תנאי העסקתם ושכרם אחרי שנים רבות שבהן ממוצע השכר של העובדים השכירים בענף נמצא נמוך מהשכר הממוצע במשק. באמצעים אלו ונוספים ביקשה ההסתדרות לעצב עצמה מחדש כתנועה חברתית בעלת חזון וראייה כלל ארצית, כשלנגד עיניה הדאגה לאוכלוסיות החלשות בחברה הישראלית. אמצעים אלה אומנם לא חוללו את המפנה בשוק העבודה, אך תרמו לשיח הציבורי בנושא ולצמצום אי־השוויון בהכנסות.

על השפעתו של המיקוח הקיבוצי על צמצום אי־השוויון בהכנסות ניתן ללמוד מהמתרחש בעולם. במחקר שבחן את שוק העבודה הגרמני נמצא כי להסכמים קיבוציים מגזריים או הסכמים קיבוציים ספציפיים ברמת המפעל, השפעה חיובית על רמת השכר, זאת ביחס לחוזי עבודה אישיים, להם השפעה שלילית (Fitzenberger, Kohn & Lembcke, 2013). ניצנים מעודדים לכך נראים גם בישראל. בעשור האחרון אנו עדים לשתי תופעות המתרחשות במקביל בישראל. האחת, ירידה, אם כי עדיין לא ניכרת, באי השוויון בהכנסה בישראל. בכנס שהתקיים ביוני 2019 הסביר נגיד בנק ישראל, פרופ' אמיר ירון, כי: "ההתפתחות על-פני זמן של מדד אי־השוויון בישראל מלמדת כי מזה כעשור מתרחש תהליך של ירידה באי השוויון בהכנסה הפנויה, לאחר שבעשור שקדם לו נרשמה דווקא עלייה באי השוויון." התופעה השנייה שהתרחשה במקביל היא גל משמעותי של התארגנויות העובדים שחיזק את העבודה המאורגנת בישראל. קדמו לה כמה שינויים מוסדיים מרכזיים באיגוד המקצועי ונקבעו תיקוני חקיקה, שעדכנו את חוק הסכמים קיבוציים משנת 1957, הכולל כללים נרחבים ביחס ליחסי עבודה, זכויות עובדים, תנאי העסקה וזכויותיהם של הצדדים להסכם (Neuman, 2015).

ההנחה הרווחת היא שעיצוב המדיניות נתון בידי המוסדות הפוליטיים והכוחות החברתיים, ולפיכך נוטה הציבור להטיל את האחריות לצמצום הפערים באי השוויון על כתפיה של הממשלה. לנוכח הממצאים בספרות המחקר על השפעתה החיובית של העבודה המאורגנת על אי־השוויון בהכנסות, הרי שניתן להטיל אחריות זו גם על ציבור העובדים הבלתי מאוגדים, שביכולתם ליזום מהלכי התארגנות במקומות העבודה כאמצעי אפקטיבי לשיפור תנאי העסקתם ושכרם, להרחיב את הכיסוי הקיבוצי בישראל ולהוביל לצמצום הפערים בהכנסות. התשתית החוקתית והמשפטית הענפה שנוצרה בגל התארגנויות העובדים, המגנה על המתארגנים והעובדים המאורגנים, והתחזקותה של ההסתדרות כגוף אחראי המבקש לקדם מטרות חברתיות בשיתוף פעולה עם כלל השחקנים בזירה, מספקים כיום רשת הביטחון לקראת השינוי הנדרש במשק לצמצום פערים בהכנסות והבראת המשק הישראלי.

סיכום והצעות לצמצום אי השוויון

פרק זה מצביע על התארגנויות עובדים ועל המיקוח הקיבוצי כגורמים משמעותיים לצמצום אי השוויון בהכנסות. המלצותינו הן בשני מישורים. האחד, ברמת האיגוד המקצועי. על ארגוני העובדים להפנות משאבים להגברת מאמצי הרחבת הכיסוי הקיבוצי והחברות באיגוד. בנוסף, עליהם לפעול מול המעסיקים מתוך אינטרס משותף לשיפור הרווחה החברתית ואי השוויון באמצעות חתימה על הסכמים ענפיים חדשים בשוק המשני, והרחבתם על ידי שר העבודה והרווחה באמצעות צווי הרחבה על כלל העובדים בענפים אלה, המאוגדים והבלתי מאוגדים. השני, ברמה הלאומית. על המדינה לקדם חקיקה תומכת בהרחבת הכיסוי הקיבוצי ולהימנע מניסיונות לפגיעה בעבודה המאורגנת באמצעים שונים כגון חוק בוררות חובה. עליה ליצור שיתוף פעולה אסטרטגי עם ההסתדרות והמעסיקים במסגרת "השולחן העגול" במטרה לגבש תכנית נרחבת להתמודדות עם בעיית אי השוויון בהכנסות. מדיניות זו יכולה להיתמך גם בחיזוק מערך תכניות ההכשרה המקצועיות – כלי מדיניות שיתרום להשבתם של עובדי השוק המשני למעגל העבודה ויעניק לעובדים ומובטלים כלים ומיומנויות שיסייעו בידם להגביר את מסוגלותם התעסוקתית, להתנייד ביתר קלות בין תפקידים בשוק העבודה ולהיות ערוכים לקראת אתגרי המחר בשוק העבודה.

(קרדיט תומונה: By Eman - Own work, CC0, https://commons.wikimedia.org/w/index.php?curid=15966304)